הקלדניות צמחו מתוך זמנים שבהם אותיות נולדו בצלילים מתכתיים וכל משפט עבר דרך אצבעות מדויקות שהכתיבו את סדר היום. הן למדו להחזיק משרד שלם ביד אחת עם סרט דיו וגלילי נייר, ועם השנים הפכו למנוע שמאחורי סיפורים, חוזים, נאומים והודעות פרטיות. בסוף שנות הארבעים הן רשמו מדינות צעירות, בשנות השבעים הן העבירו מהפכות חברתיות דרך מכונות כבדות, וב-2025 הן עדיין מניעות מצגות, כתבי בי דין או תסריטים לסדרות. בין פסיק לנקודה, בין מקף לסוגריים, נשמר קצב שמחבר עבר והווה; ידיים שקטות שמאחורי הקלעים מתמרנות מילים עם כבוד ומשמעת. הקלדניות אינן רק מקצוע, הן מראה של אנשים שלא ביקשו להוביל קדמת הבמה אבל בלעדיהן הבמה לא הייתה מוכנה בזמן. הן הבינו מזמן שכוח אמיתי נמצא בדיוק, בסבלנות ובהקשבה לזמן הנכון שבו מכניסים רווח, מחליפים שורה ומניחים לעולם לקרוא את הסיפור כמו שצריך. הן מוסיפות שכבת הבנה שלא כתובה בחוזה: חצי שנייה של דממה, שלושה רווחים רצופים אחרי נקודתיים, תחושה שקטה שהמכונה מלווה אותך גם כשהיא כבויה. בכל יום הן מתרגלות את אותו ריטואל: פתיחת מכסה, יישור נייר, בדיקת סרט, לחיצה עדינה על כפתור ההפעלה. מתוך מחזור יומיומי זה הן יודעות לזהות ברגע מתי מילה צריכה לעמוד בפני עצמה ומתי כדאי להעמיס עליה עוד משפט תומך. הן שמרו בזיכרון נייר מאות מכתבים לחיילים, תיעדו פתקים קטנים של אהבה, העתיקו פקודות עבודה, וכעת הן נותנות קצב חדש למסמכי ענן, למסכים גדולים, לטקסטים שנוסעים בעולם בלי גבולות. הקלדנית מודרנית אולי משתמשת במקלדת אחרת, אבל היא עדיין נושאת אותה יד יציבה שמציבה את העולם על השורה הנכונה.

הקיץ גווע מתוך זהב וכתם ומתוך הארגמן של שלכת הגנים ושל עבי ערבים המתבוססות בדמן. ומתרוקן הפרדס. רק טיילים יחידים וטיילות יחידות ישאו עינם הנוהה אחרי מעוף האחרונה בשיירות החסידות. ומתייתם הלב. עוד מעט ויום סגריר על החלון יתדפק בדממה: "בדקתם נעליכם? טלאתם אדרתכם? צאו הכינו תפוחי אדמה".